בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בקובעו, כי אם נודע למתקשר חוזי שהצד השני הטעה אותו, ולמרות זאת הוא מעלה דרישה לקיים את החוזה, אזי אם הצד השני נעתר לכך, בזה נסתם הגולל על אפשרות הביטול.
.ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, שבו הסוגיה המרכזית נוגעת למגבלות החלות על צד לחוזה המבקש להפעיל את ברירת הביטול העומדת לו, בעקבות הטעייה שביצע הצד השני להסכם עובר לכריתתו.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, כב’ השופטים גרוניס, נאור ודנציגר, דחה את הערעור, בקובעו כדלקמן:
העילה לביטול חוזה כתוצאה מהטעייה נמנית עם העילות המקנות לצד הנפגע את האפשרות לבטל חוזה מחמת פגם ברצון. מדובר בעילות של טעות, הטעייה, כפיה ועושק.
ההטעיה, שיסודותיה קבועים בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), עשויה להיווצר באמצעות מצג שווא שהוצג לצד הנפגע (קרי, הצהרה כוזבת שאינה משקפת את המציאות) או בדרך של הימנעות מגילוי מידע אשר בנסיבות העניין מוטלת הייתה חובה למוסרו.
סעיף 20 לחוק החוזים קובע, כי ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול.
במקרה דנן בדין קבע בית המשפט המחוזי שההודעה על ביטול ההסכם נמסרה בחלוף הזמן הסביר לכך, שכן למעלה משלוש שנים חלפו בין המועד בו נתגלה למבקש הביטול שהוצגו לו מצגי שווא לבין המועד בו הוגשה התובענה בה דרש את ביטול הסכמים.
יתרה מכך, קובע בית המשפט, אם נודע למתקשר שהצד השני הטעה אותו ולמרות זאת הוא מעלה דרישה לקיים את החוזה, כפי שארע במקרה דנן, אזי ברור שאם הצד השני נעתר לכך, הרי שבזה נסתם הגולל על אפשרות הביטול.
(עא 9528/07 Foundation Sansounimaille נ’ ישראל פרי – מאגר נבו 16.11.2011)
